חיפוש
  • רפיק ידידיה

ענבל פרלמוטר בת 50

היא אפילו לא הגיעה אפילו לגיל 27. המכשפה עם החיוך הביישני שהבליט שיניים מבולגנות ומבט חם, עזבה את המועדון כמה חודשים לפני שהגיעה לגיל שמככב במיתולוגיית המוות של הרוקנרול. ביצירתה היא יצרה מיקס מהפנט, הזוי, מעיק ומטריד של ארכיטיפים שניים שהתבטאו בנפשה. המיקס הלא מוגדר הזה ביחד עם התמכרות להרואין הוביל אותה למותה בטרם עת. במאמר אני סוקר את ארכיטיפ המכשפה/פיה בגוף יצירתה ובאורח חייה.


אישה פאטלית


- (כתבת) אם היה לך כוח כישוף ביד...

- (ענבל) יש לי.

- (כתבת) לאיזה אישה היית רוצה להיהפך? להידמות?

- (ענבל) אישה ערפד. כל לילה לצאת, לעוף מהחלון, למצוץ קצת דם של אנשים, ולחזור לבעלי בלילה. [1]


הסתובבנו בחוגים מקבילים, נפגשתי בה כמה פעמים, אבל מעולם לא שמתי לב אליה. אני הייתי כוכב נוער ידוע, היא עדיין לא התגשמה. ב"יורה הרותחת" (ה"בוילינג בוקס") ברחוב הירקון, היא היתה יושבת בצד, מעשנת סיגריות, תמיד עם כובע על הראש. מראה ה"הירואין שיק". היא שידרה א-מיניות, אני לא במשחק שלכם.

ואז היא מתה. ואני לא הייתי אז בארץ ולא התמודדתי עם האובדן. רק מאוחר יותר נחשפתי למצבורי המוזיקה שהיא הותירה, וגיליתי מוזיקאית בחסד, מלחינה מלודית, לירית, מרגשת והצלילה לתוך החומר שלה מפגישה אותי עם אחות. אני מבין אותה. אני מרגיש אותה, אני עובר על רשימת תחנות התרבות האימתנית שהיא הגישה לעיתון מעריב ואני מוצא את עצמי. לגמרי.

פרלמוטר היתה פאם-פטאל מיוחדת. היא לא היתה האישה הקטלנית הרגילה עם לוק של שופוני וסטייל מחפצן. היא לא היתה מסוכנת או מסרסת לגברים (או נשים) בחייה. היא היתה אישה פטאלית במובן עמוק יותר: הרת אסון לעצמה. שיריה מלאים במשאלת מוות אפלולית. עצב עמוק, בדידות, חוסר מוצא – התחושות האלה חוזרות שוב ושוב בשירים שלה.

למשל הנה רשימת השירים באלבום הראשון של המכשפות, לפי סדרם בתקליט עצמו. מה דעתכם על המשפט הקריא והברור הבא: "המכשפות בנסיעה מהירה עם פחד אמיתי עד העונג הבא, ציפור ביער הולכת בשקט מתח מיני אלמנה ביום שחור עוד מעט".

קריאה רציפה של שמות השירים עוזרת להבין בדיוק על מה האלבום; הוא על השוליים של הנפש הנשית. לא היה מיליליטר של דמות חוה, אמהית, רכה במשפט הדחוס הזה, וגם לא בלהיט הרדיו הגדול שלהן, השיר שפירסם את המכשפות עם הלחן הקצ'י - "עד העונג הבא, אה אה אה" "שוב זאת תקופה של גאות בחיי, מים רבים שוטפים את חושי. אני נמשכת והופכת: לחית חושך, למפלצת רטובה, לשדון לילה, לפיה הטובה, מתוקה ודורסת את האור מכבה, וזורמת הלאה - עד העונג הבא..."

השיר בחלקו הראשון מוגש מפרספקטיבה מרוחקת, מדווחת, מתבוננת. מדווחת, אולם אז השיר משתנה, והקצב בו מואץ ורצף של פעולות פוקדות את המשוררת כשהסערה מגיעה:

"ובשעת סערה, בתקוף אותי מזגי הרע, את חלוני אז אפתח, עליו ארכב בדהרה אל השמיים. וכשאגיע אצחק על פס של אור צהוב ודק, אני ניצחתי במשחק, אני נמצאת עכשיו עמוק בתוך המים. עד העונג הבא."

על מה השיר? על דואליות. על פיצולי הנפש. על שפע ומחסור, על מאניה (תחושה של גאות) ועל דיפרסיה (בתקוף אותי מזגי הרע) ועל חיפוש מתמיד של העונג הבא. בפרשנות שלי זהו שיר על התמכרות להירואין ועל החיפוש של המנה הבאה: בחלק הראשון, בעת האופוריה של הסם, הדוברת מתמסרת לעולם הנפש שלה ורואה את כל הדמויות מרחוק, מתחלפות כמו בובות על מדף חדר ילדות, בלי הזדהות. חיית חושך – מפלצת רטובה - שדון לילה – פיה טובה ומתמסרת לעונג. אלא שכשהסטלה יורדת מגיעה סערת-קריז שמעיפה אותה מהבית לחיפוש אחרי המנה הבאה... הנערה העדינה הופכת למכשפה. הטוב הופך לרע. עד שבזכות הסם מתחיל כל הסייקל מחדש.

יעל כהן המתופפת של הלהקה אומרת: "זוכרת איך התחילה ענבל לנטוף זיעה בהופעות, ללכת עם שרוולים ארוכים, לחרוט בסכין "אהבה" מדמם על גב ידה. איך ערב אחד לקחה אותה הצידה וספרה לה על ההרואין, ו"נשמעה כמו מלאך המוות". איך נחלצה ענבל ונפלה, גרה בבית עם כיור מתולע, הזריקה ורזתה, בלעה כדורים ותפחה, התהפכה בשניה מפיה מתוקה לחיה נזעמת ורק רצתה לנגן 24 שעות ביממה."[2]

במקום אחר בספר אמרנו חוה = אמא ; ואמא = אדמה. עמדנו על המצלול הדומה בין מאטר (חומר) למאדר (אמא). ענבל פרלמוטר היתה נטולת אדמה. הקרקע, אותו אלמנט מאזן, שעליו אפשר לנוח, היה חסר בחייה. משהו בה הזדהה לחלוטין עם האויר והמים. מצד האויר היא היתה קטנה, רזה, נרקומנית שחיפית מעופפת. מצד המים, עולם רגש סוער.

על הפיצול הזה כותב נסים קלדרון [3] "אחת התרומות החשובות של המכשפות היא בחתירה תחת סטריאוטיפ 'האישה המכשפה' שרווח בתרבות [...] המהלך שלהן היה מאוד מתוחכם - הן לא רק תקפו את המיתוס הזה אלא גם פרצו אליו בכוח, פעלו מתוכו. כלומר תדעו לכם שיש לנו המון מה להציע אבל בה בעת גם תפחדו מאיתנו כי אנחנו כן מכשפות. הדואליות הזאת קיבלה ביטוי בשירים ובצליל של הלהקה. הקול של ענבל לא היה צרוד או מתריס, אלא מתוק. הייחוד שלה היה בעירוב בין הפרובוקציה למתיקות".

נראה שכולם מדברים על דואליות בדמותה של ענבל. שלומציון קינן, חברתה מדייקת: "כל הקיום שלה היה שרוי במרינדה של קסם. לפעמים היא היתה צוללת ושוקעת, אבל מצד שני היה בה קלידוסקופ פנימי של פיה שהפיץ נגוהות של אור". [4]

מה אנחנו יודעים על ילדותה?

שהיא היתה "ילדה פרוייקט".

אביה, אברהם פרלמוטר שהיה מורה לגיטרה קלאסית אגדי, לימד אותה לנגן בכינור בגיל 8, ענבל הרבתה לדבר עליו בתור מי שדהכניס אותה אל עולם המוזיקה ודן אותה להיות מוזיקאית. אבא פרלמוטר, גבר גבוה, יפה תואר ועטור זקן היה מעשן כבד ואדם חולה עם נטיה להתקפי אפילפסיה בשל פגיעת ראש בואדי קלט במלחמת 67. לצידו האם, עופרה, משוררת שהמוזה עזבה אותה, שלא פרסמה עוד שנקלעה לחיים של שכירה אפורה, "רצוצת חיים ואחוזה באגדות וסיפורי ילדים, עליסה בארץ הפלאות כבחבל הצלה. הילדה ענבל היתה עוגן הבית שמנסה ליצב ספינה נטרפת." כותב יגאל סרנה.

טל ריינהולץ נקש חברה של ענבל מילדות מספרת בפרק מתוך "האלבומים" על בית כאוטי: "בבית של ענבל היה מותר לעשות הכל הכל, אין שום גבולות, אין שום חוקים, זה מה שהיה אז מגניב לנו, אז יכולנו לשבת בגיל 14, 15 בסלון עם הרגלים על השולחן, ולעשן ולדבר על מה שרוצים והכל בסדר מבחינת ההורים והם כל הזמן מחייכים ויש להם משהו חיובי להגיד בלי לרדת עליך והכל הכל מותר."[5] הקשר מיוחד בין האב המבוגר, המנטור, וביתו הצעירה, התלמידה, נקטע באחת כאשר יום אחד נפל בגינה, חשבו שזה עוד התקף אפילפסיה, אבל כשהרימוהו ראו כי מת. המשבר היה גדול ואת רמזיו ניתן לזהות בשירה "אלמנה" המצמרר. היא כותבת על אלמנותה, אהבה אסורה: "בתוך סבך אהבה אתחבא, ממתינה, כשתבוא אל ביתי אהיה מוכנה. כבר ארזתי את כל שנחוץ לדרכי: שק של אפר, דמעות בצלוחית, וספרי, בו אכתוב בקפידה כל קללה בתורה עת אנדוד בשבילי אהבה אסורה. כי נעמת לי עד כדי כך שמחר אגלה ששום רגש אחר לא נותר לי אלא לבכות שתיקתך. אתה לי, ואני רק לך. ואכתוב בספרי עוד מילה אחרונה בקולך שקורא מרחוק - אלמנה"

המילה האחרונה בשיר מפתיעה ומעניקה טוויסט לכל מה שבא לפניה. אם עד המילה "אלמנה" קראנו את הפיוט כגעגוע לאהוב אבוד ("אתה לי ואני רק לך"), אזי המילה "אלמנה" זורקת את המאזין לפירוש אחר ובו ענבל היתה אשתו של אביה. לשיטתי תחושת האינססט אינה מתקיימת רק בקיום יחסי עריות מיניים (בין בן לאמו או בין בת לאביה), אלא גם כאשר הזיווג הוא זיווג רגשי, איחוד אינטימי, כאשר האב בוחר בבתו וממליך אותה למלכתו תחת אשתו ובכך הוא מנתק את הילדה מאמה ומעמיד בינהן קיר של אשמה שגוזר על הבת גורל של ילדה הורית, מבוגרת בטרם עת.

בהמשך הספר נרחיב על שני פניה השונים של לילית: "הנערה הנצחית" ו"האמזונה החמושה" ונביא דוגמאות לביטויים הנפשיים ההפוכים של שני ייצוגים אלה, אבל המשותף להן הוא ששתיהן ילדות שהיו ביחסים עם אבא, אלא שאחת - הנערה הנצחית – היא הילדה שאבא בחר בה וביחסיהם מצוי זרע האינססט, העריות, ואילו השנייה – האמזונה – היא הילדה שבחרה באבא והיא בתחרות קבועה עם הגברי. זו האישה המסרסת שנפגוש בהמשך והיא קרובה יותר לארכיטיפ המכשפה שענבל בחרה בה לשם הלהקה. מבחינה גופנית הן ניראות אחרת לגמרי: "הנערה הנצחית" היא יותר דקה, אני קורא לה טינקרבל כי היא כמו פיה: אוורירית, מנצנצת. האמזונה תהיה בד"כ בעלת גוף, רחבת כתפיים. היא לוחמת לובשת שריון מבחינה גופנית ענבל היתה ללא ספק שייכת לארכיטיפ הנערה הנצחית. ואנשים שהכירו אותה ראו בה אישה שנתקעה בילדה, ילדה זקנה. בן זוגה האחרון שרק דה מאיו אומר, "בבסיס, תמיד היה בה משהו קלאסי, היא כאילו נולדה עם הכנה לזקנה [...] העברית שלה היתה מאוד מוקפדת, מגובה בתודעת היסטורית, אבל לא ארכאית". לפני הלוויתה האם עפרה תלתה על עץ שבקצה הרחוב מודעת אבל, שבה נכתב בכתב יד עדין: "אבדה לנו ענבל, מכשפה ופיה".


סופה

בערב ראש השנה תשנ"ז נסעה ענבל לבקר את אמה ברחובות. הן הסתובבו בחנויות בגדים, סעדו צהריים ועלו לקבר האב אברהם. לפנות ערב נכנסה ענבל לוולבו השחורה שלה, רכב אספנות מרשים מודל 63' ונסעה לרמת גן, לארוחת חג אצל משפחתו של בן זוגה בשלושת החודשים האחרונים לחייה שרק דה מאיו. פרלמוטר התעכבה, והארוחה החלה בלעדיה. רק בשעת לילה מאוחרת שמעו ברדיו ידיעה על נהגת צעירה שרכבה התרסק אל מעקה בטון נמוך ליד ראשון. המשטרה לא מצאה סימני בלימה. הפתולוג לא אתר עקבות סם.

יגאל סרנה כותב:

"לכל אחד מאוהביה תסריט משלו לגבי התעלומה: חולשת הידיים אחרי הסם, פלש בק מהסם, השפעת תרופות נגד דכאון, אבדן הכרה רגעי. רק מעטים סבורים כי הילדה פרלמוטר התאבדה, שכן רצתה מאד לחיות, נהגה היטב, אהבה את שרק (דה-מאיו) והיתה שעה קלה טרם שובה אל האורות. כך תמו חייה של מי שהטביעה חותמה פה בשל מיעוט שנותיה, כצלקת פגיעתו של מטאור בוער."

[1] מתוך הסדרה "האלבומים" ערוץ 8, עונה 2 פרק 3, "עד העונג הבא" דקה 5:50 [2] יגאל סרנה, כישוף אפל – ענבל פרלמוטר igalsarna.wordpress.com [3] הילו גלזר, חלום כהה: מפרקים את המיתוס של ענבל פרלמוטר, מעריב 16/9/2012 [4] הילו גלזר – שם. [5] מתוך הסדרה "האלבומים" ערוץ 8, עונה 2 פרק 3, "עד העונג הבא" דקה 2:00

ענבל פרלמוטר1
.pdf
Download PDF • 178KB




242 צפיות0 תגובות

© 2016 רפיק ידידיה - הדרים 36 פרדס חנה

  • Facebook - Black Circle

צרו קשר  yedid.jah@gmail.com   |   054-2399011